שמעו בנגן
ספוקן וורד ללמידה ה-2 2022
*נווטו בלחיצה אל הספוקן/עוגן הרצויים
ספוקן וורד בנושא פרסונליזציה: עצור! גאון לפנייך / סמדר כדר חורש
אני של עכשיו. אני של מחר / יהודית כץ
יום אחד מצאתי את עצמי מתלהב מחדי קרן בצבעי הקשת / ברק כהן
לעשות יותר עם פחות / בת-חן יוסף פרימור (עוגן, הרצאה מעוררת מחשבה).
מערכת יחסים – פחות זה יותר / מיכל מדמון
ילד של שמיים / פבי שליט רייטמן
מומחי תוכן – קווים לדמותם / רמי להב
ביקשנו עובדים, קיבלנו בני אדם / ד"ר דנה פרג (עוגן, הרצאה מעוררת מחשבה)
יעוצופוביה- למה שיקשיבו לי בכלל?/ נוי רייכמן
מהר יותר ואחרת / ד"ר עפרה עפרי
צוללת לטיסה / שרון דואק (ליווי מוזיקלי גיל ציוני)
'עוגן' הוא הרצאה מעוררת מחשבה עד 10 דק' (ללא מצגת ועזרים כלל – סגנון חופשי)
'ספוקן וורד ללמידה' הוא שירה מדוברת עד 5 דק' על נושא 'בוער' בהקשר פרופסיונלי
לצפייה באירוע המלא (וידיאו) מההתחלה ועד הסוף לחצו כאן
ספוקן וורד בנושא פרסונליזציה: עצור! גאון לפנייך / סמדר כדר חורש
ברשותכם אפתח בסיפור אישי
די אנושי,
קצת חושפני
מעט יומרני
אבל…זו אני
על שולחן במרכז הסלון של ילדותי,
מונחת קערת זכוכית מלאה בפירות
תפוח נאה מנצנץ בה, ובקלות אפשר לראות
שמדובר ברב עונתי, רבגוני, לעיתים מעט קמחי
חמצמץ במידה – אכן, זהו אחי…
אחי איך להגיד, הוא מאוד בריאותי…
לא מתרברב, לא בולט, לא מידי יוקרתי,
לפעמים אפילו קצת מובן מאליו.
רק חדי הטעם ושוחרי הבריאות ידעו לאמץ אותו כמחויב
המציאות.
אחי היה ילד יפה ועדין, מופנם, אוהב חיות
לא תלמיד מצטיין, העדיף לרכב בשדות
אילולא איזו בננה בוודאי הכל היו בו חושקים
אבל הקערה מלאה, וגם הבטן שלי – אז בכל זאת ממשיכים אל –
הבננה!
הבננה מתנשאת כל השנה בקערה
ועם זאת יש לה מעין הוד ועטרה
היא ארוכה, נימוחה, צורתה חטובה
היא הפרי הראשון שאוכל התינוק והאחרון שנוגסת הקשישה
היא גלובלית לכל הדעות ושמה ידוע לכולם – הרי זהו יותם
אחי השני והמושלם.
יותם יצר סטנדרט של אלופים
נדמה שמכולנו…הוא קיבל את כל הקלפים
בלונדיני, ירוק עיניים, מצטיין בכל הזדמנות
מוקף בחברים, בשבחים, ממלא את ההורים בנחת נטולת לאות
והם…
נו מה, בטוחים שגילו את המתכון
סטארטאפ לילדים מוצלחים .. רק לשכפל ולבחור שנתון
משווים אליו את ביצועי האחרים ומתחילים להתפלל ולייחל…
שהבאים אחריו יהיו בדיוק כמוהו.. הוא – "המוצלח" – הופך להיות
הצל
הצל שמכתיב כמה שעות ביום צריך ללמוד, לקרוא
הצל עם הציונים הראויים בשלל המקצועות –
הריאליים, וודאי שלא ספרות או היסטוריה
פה מחפשים מהנדס לעתיד, לא פילוסוף של תיאוריה
8200 , קצונה , אקדמיה, רילוקיישן,
ושכל השאר ידשדשו במבוך ויחכו לפרוטקשיין
כן, במושגים מערביים העולם שייך לבננות
ואם אתם שואלים מי אני בסל ? או בסלט פירות ?
ובכן, הגיעה העת לגלות שאני, לעומתם…
אני דובדבן!
שלא תטעו, תחילה ראו בי אפרסק!
בתקופות קרות אולי תפוז…
הייתי משנה צורה, צבע, מרקם
ומה שרצו לטעום – הפכתי חפוז
אבל עם הזמן הבנתי את העניין במדויק
אני דובדבן. אך ורק
דובדבן. נית J
ובכן, אצלי הסיפור מתחיל בחזון
שהבת המיוחלת אחרי שני אחים תהיה… (פאוזה…) רואת חשבון!
אז אורבוואה לספרות הצרפתית שרציתי ללמוד בסורבון
ושלום ללימודי חשבונאות בתיכון
ילדת הנחת מקשיבה ברצון לכל אוטוריטה
(אגב, אצל המתבגרים שלי מילה שלי שווה לצ'יפס בפיתה)
וכך יצא שהחשבונאית שבי חיכתה לסוף היום…
לסוף השבוע… לחגים… לחופשים, לחלום ועוד חלום שקברתי
במגירה
אז לאחר שנה וחצי של ריצוי רבתי ודיכוי אישיותי –
החלטתי שהגיע העת לעשות לביתי.
וכך, באחר צהריים סתמי למדי, רכשתי את הידיעון…
של אוניברסיטת בן גוריון.
כן, אצל הסבא עם החזון
שלא דפק לאף אחד חשבון
שבזכות עקשנות ואי הליכה בתלם
הצליח לבנות מדינה ממעט מאד חומרי גלם.
וכך יצאתי מאזור הריצוי, כבר לא מעניין מה יגידו אחרים
מצאתי את עצמי בייעודי הבלתי מעורער: בתחום האנשים…
היום יותר מתמיד ברור לי שכל אדם הוא עולם
אין יותר נוסחה אחת שתגדיר מיהו טאלנט, מי מבריק, מי מושלם
האם בעולם שבו יש מקום לכל כך הרבה צבעים ומינים וגוונים
תיתכן רק אמת אחת לכל ההמונים?
[פאוזה]
אז מה בינתיים קרה?
התפוח הבכור ברח לדרך התשובה
חיפש את הייחוד שלו בישיבה,
מתראים פעם בחודש והורי תמהים איך קרה
שבנם כך סטה מהשביל, מחפש עצמו בתורה
הרי האח הנימוח כל כך הוסלל בדרך הברורה!
ואולי… בכל זאת יש הסבר,
הרי בפתיח
שכחתי לציין שמחוץ לקערה יש… אבטיח…
אבי קשה מבחוץ ורך מבפנים
שכח שבעצם לא תמיד מספרים (numbers)
מעידים על טיבם של ילדים.
ואמא?
נדמה לי שהייתה קצת קלמנטינה
לא תופסת הרבה מקום
קטנטינה כזו,
חשופה תחת מעטה דק
אך מתחת לקליפה הדקה, מיץ רב ניגר
אי אפשר להסתפק באחת ממנה
אבל זה בדיוק הפער,
ונדמה כי כולנו היינו שמחים לעוד
אבל אלה החיים… ואלה הפירות…
אז כיום אני נמצאת בארגון של אלפי אנשים
והאתגר הגדול שלי הוא לסלול עוד ועוד כבישים
שבהם כל אדם ימצא את האחד שנכון עבורו, יצמח מחוזקותיו.
היום קוראים לזה פרסונליזציה, דיפרנציאציה, התאמות, לימוד אישי,
למעשה, כל מה שבבסיסו יש הומניזם אמיתי.
הנחה בסיסית שלכל אדם יש חכמה שניתנה לו במתנה
ואם יקבל את ההתאמה המיוחדת שלו…תיווצר ההבנה
שלכל תוצאה אפשר להגיע במגוון של דרכים
ואולי בכל זאת למדו האבטיח והקלמנטינה משהו על מחזור החיים
הרי אחי הצעיר מכולנו גדל מאושר מכל האחרים
הוא אמנם מלא בקוצים , גדל על שיח צבר
אך מתוק לאין שיעור ורק יודעי דבר
שמבינים את איכותו
ישקיעו מאמץ בנגיסתו
אז נכון שבינתיים המהפיכה איטית ולא נעה בקפיצות קוונטיות
אך אני קורצת לעצמי בשקט ואופטימית לגבי הבאות
השינוי כבר בפתח, לי זה ברור
עולם העבודה כבר מתחיל להבין שלא אחד – זה העתיד
ולסיום סיום אם יש משהו שארצה שתקחו מכאן
זה שיש לכל אחד מאתנו השפעה בעולמו הקטן
בואו נסלול את השביל…
לטובת עולם יותר AGIL
הבלדה ללומד / אמיר דניאל
הבלדה ללומד
זה מגיע כמו רכבת מהירה
אי אפשר לעצור את זה
כמו מפולת שלגים אדירה
אנשים ירדפו אחרי זה
כמו בקורונה עם נייר טואלט
זה הולך להיות להיט !!!
כמו ג'ין טוניק ומועבט בט בט בט בט..
גבירותיי ורבותיי , אני שמח להציג – ההדרכה של השנה !!
כן כן, אחרי מאות שעות של הכנות
מומחי תוכן בפגישות
פיתוח מתודות למידה מעולות
לוגיסטיקה – רכש – הזמנות
תוצר מדהים ורציני
מי שלא יגיע….. – יהיה לו FOMO קיצוני
עכשיו דממה … המנחה על הבמה
אתה בשיא ההתרגשות – תהיה פה הדרכה מדהימה
אבל לא!!! .. כי לא הגיעו חמישה לומדים לפחות
ארבעה בורחים באמצע – למשברים או לפגישות
שלושה בוהים בסלולרי ללא הפסקה
ורק לומד בודד אחד…
מראה עניין ושואל שאלה
הכל יורד לאט לטמיון
אני לא אדם אלים, אבל חונק אותם בדמיון
נושם עמוק…
ועוד נשימה נוספת
מחפש את הלומדים והלומדות ושואל
איפה הייתם לעזאזל?
סליחה, היה משבר עם אחד הלקוחות
נתקעתי בפקק ארוך של מכוניות…..
היה דאבל בוקינג של זימונים
נשך אותי איש זאב על עקבים
התקבלתי להוגוורטס.. הגיעו כמה ינשופים
המוח כבר שבור מרוב התירוצים,
וגם אחוזי שימוש מזעריים
בשלל פלטפורמות וערוצים
שהשקענו בהם המון תקציבים
והלב כבר שבור כי אנשים לא כותבים משוב
ואם כן – לא רושמים כמעט שום דבר טוב
וגם כשיש הצלחות ושיפורים
ללמידה….. לא מפרגנים
והם חוזרים מההפסקה כמו חלזונות
כל הזמן יש שינויים ותלונות
למשל.. בהדרכה הזאת צריך שיהיה שינוי עמוק, משנה פרדיגמות ותפיסות
הקצינו לזה המון זמן… 3 שעות
ובהדרכה ההיא אסור שיהיו הפרעות למנהלים
אבל מה פתאום שנוציא אותם מהמשרדים
אין לנו זמן לתהליך — בוא נעשה רק סדנה
חבל שאנחנו לא עושים תהליך – אי אפשר לעשות ככה הטמעה
הבאת את המומחית המובילה בתחום – אבל
לא הבאת את המומחית המובילה בתחום – חבל
זה לא יכול להיות פרונטלי
אין סיכוי שזה יעבוד וירטואלי
זה חייב להיות דיגיטלי
חייבים שהם יכתבו על דפים אמיתיים
רק ככה יהיה אמוציונלי
דרוש מנחה ורבלי
ואולי גם פתקים נדבקים לאפקט ויזואלי?
חובה שהניתוח יהיה גלובלי
אבל גם לתת מקום ללוקאלי
חשוב לשלב נושא אקטואלי
ומיקום… לא פחות מאידיאלי
ואולי קבוצת שחקנים – לאפקט תיאטרלי?…
וואללה שיגעתם אותי .. כבר ממש לא בא לי
"לצוות יש מקסימום שעתיים בשבוע להדרכה",
המנהל אמר בחיוך ובנחת
אני מהנהן בהסכמה…
אבל בפנים יש לבה רותחת
למה שלא תשקיע באנשים – גם להם מגיע להתפתח
המשימות רגע יחכו, לאן אתה בורח
ואולי במקום רק לחטוב עצים , תשחיזו קצת את הגרזן
תקשיבו לפודקסט, תראו סרטון מעניין
תתאמנו, תתנסו, תשנו הרגל קבוע
תהיו בתהייה וסקרנות… ליום .. אולי שבוע?
וכשאני מציע מפגשי המשך ותרגול – אל תגיבו בזעזוע !
ועוד בקשה קטנה בשני חלקים
גם אם זה נשמע טפשי –
אולי תכתבו יומן אישי?
וביומן ה OUTLOOK , בין דיונים ופגישות
אולי תשימו "זמן למידה" כל שבוע – לכמה דקות?
למרקו מהלב לקח למצוא את אמא המון פרקים
ספר של "איפה אפי" לוקח כמה ימים
בני ישראל הלכו במדבר 40 שנים
או בקיצור – תנו לי יותר זמן עם הלומדים
ואולי.. אולי .. יקרו דברים מדהימים?
ועכשיו מגיע הרגע שממנו אני חרד
גם אני…. בעצם לומד
שלא תמיד מגיע,
לא תמיד מודיע
לומד קורס דיגיטלי בעצב
בסדנאות נמצא תמיד בהפרעת קשב
אז למרות שיש מקרים שהם בלתי נסבלים
ומרגיש שהם פשוט נגדי באופן אישי .. לפעמים
למרות שהסבל והכעס הם לפעמים….. מאוד ממשיים
יכול להיות שהלומדים שלי … הם בסך הכל…. אנושיים?
אני של עכשיו. אני של מחר / יהודית כץ
אני עדיין מקללת את עצמי שאמרתי כן
כן לזה, לכם, לחרוזים,
בגדול אני שונאת את עצמי
כל פעם
כשיש מה לסכן
זה תמיד מתחיל מ(יי)-
ויי איזה מגניב ומתעדכן לשלב ה-
אני לא יודעת איך להגיב. ואז, המחשבות |
אוף זה לא עוצר
תגידי, את סתומה?
את לא מספיק עמוסה?
את חייבת להיות פנויה ל…קומקום! אולי
הערב הוא יקצר? ואז מגיע-
השלב המתרוקן. אני כישלון ואשמה. עד
שאנזול לשלב ה –
הכניעה הרפוסה – זה מה שבישלת, תאכלי
את הדייסה! |
את תעלי לשם, ותוכיחי להם – איך עדיף
תמיד לשבת בצד ולא להסתכן.
ועד לכאן, הגעתי.
ואתם יודעים למה, אני מתנהגת כל כך
מוזר?
יש בתוכי שתי אני: אני של עכשיו. ואני של –
מחר.
וזו לא רק אני כזאת הה.. פסיכוש, זה מוכח
במחקר –
שכשאור דניאל שואל אותי אם בעוד שלושה
חודשים
אני רוצה לעשות משהו שמעולם לא
עשיתי,
לבד, על במה (!!), מול זרים, ואז, (הוא
נזכר)
הוידאו יעלה ליוטיוב,
===
הוא לא שואל את אני של עכשיו. הוא שאל
את אני של מחר.
והזאתי, של מחר, חיה בסרט
היא עונה שבטח
שהיא תאתגר את עצמה
היא כזאת אמיצה ובוגרת,
כאילו
זה לא משנה מה
אחרים יגידו.
היא רוצה להכיל את הפחד
לעמוד דווקא מול (הנבלות), מי שבוחן לה
כל מילה
ועכשיו? עכשיו האני של העכשיו אומרת לה
כלומר לי
כסאמאמאמא שלך.
כלומר שלי.
אז רק כדי להסביר מי זאת מי, ומה בכל
אחת טבוע:
האני של מחר – עושה את זה שלוש פעמים
בשבוע.
האני של עכשיו? כואב לה הראש, עייפה,
ובכיור.. יש כלים!
האני של מחר תיקח קורסים
הכי קשים שיש.
אלגברה לינארית
ואפשר גם במקביל – סדנת שלום עם
מוסלמים במרקש
אבל האני של עכשיו? מעתיקה ת׳שיעורים
רגע לפני שהשיעור מתחיל.
ורק כדי לטשטש עקבות של העתקה,
אני מחליפה את המילה ״למשל״
ב״לדוגמא״
האני של מחר קונה ספירולינה ואורז
נטול-חיטה
אבל סליחה? מי הולכת לאכול את כל
הגועל נפש שהיא קנתה?
אני כל כך אוהבת גלוטן!!
האני של עכשיו מתבססת על תזונה מהסוג
ה.. מסרטן.
האני של מחר חוסכת לפנסיה.
ויודעת מה זה קופת גמל ועוד מילים שהאני
של עכשיו לא קלטה
כמו משכנתא אסמכתא גושפנקא
שאזילו-מסטוקי-ממיזבו-שאמפנקא
אבל עזבו נו,
פשוט תפרסו לה — לתשלומים.
הרי הפראיירית של מחר תשלם על
הרכישה.
מה אכפת לי בכלל מהאני של מחר?
היא.. לא עושה בשבילי.. שום דבר!
לפי המחקר, האני של מחר היא כמו זר
כמו ההוא ש..חלף מולי אתמול בקניון
לא יודעת מי הוא. לא אכפת לי מה הוא
קנה.
אכפת לי אם יגווע מרעב בזקנה?
אכפת אבל.. בקטנה.
[הפסקה]
אז איך זה, שאנחנו כל כך.. זרות?
זאת הרי אני, והאני שתעמוד בנעליים שלי
עוד כמה דקות?!
למה בעתיד תמיד נראה לנו שנהיה מישהו
אחר?
בעתיד, תגיד, אתה מדמיין שאתה נוחר?
בעתיד (!) נהיה
יפים-רזים-עשירים-נדיבים-נגמל ממסכים-
נגדל אשכים,
אבל עכשיו, בהווה – החלום הזה קורס
האני של מחר נשארת האפל סטור
האני של עכשיו – קצת עלי אקספרס.
אני רוצה עכשיו, להיות היא!
מבקשת בצניעות ללחוץ – קונטרול סי
קונטרול וי
כי האני של מחר – היא לא.. סתם זרה,
צריך להודות (:
היא יותר בסגנון של.. גל גדות
אז הלוואי והייתי מחר, את מבינה?
כי אם (עדיין) עכשיו יבוא איזה אור דניאל
וישאל את אני של עכשיו, מה אני עונה
אז בלי למצמץ
אני שוב אגיד – אני פשוט חייבת להיות
פנויה ל…
ביוב! אולי הערב הוא יתפוצץ?
אז מה יהיה ממני?
כנראה שהאני של עכשיו תמשיך להעריץ
מרחוק את האני של מחר, את גל,
תעמיס עוד אתגרים, בחלוקה לכמה
תשלומים שרק אפשר
דברים כאלה- מפחידים… מבחילים! כמו..
לעמוד עם — שירה… מול קהל?
האני של עכשיו, רק מתחננת לאומץ
שכשכל הקולות בי, כל החמולה
יצעקו – מה עשית, חתיכת מהבולה
אני אגיד לעצמי – חכי, לאט!
את
יכולה קצת… פחות לקלל ויותר לפרגן?
פשוט תזכרי שהאני של עכשיו, נו של מחר,
נו — אני בעוד מעט!
תהיה גאה בך, שאמרת לזה – כן.
טייקים על למידה / גילת סוסנה
טייק 1 :
כשהייתי קטנה, ב ת 6-5 – רציתי להיות שופטת.
חלמתי איך אני יו שבת בהיכל, על הבמה
פטיש ביד, עטויה בגלימה
אני כל יכולה, עליי א יש לא קובע..
לא מקשיבה לסנגור וגם לא ממש לתובע..
חורצת גורל ב הרבה אחריות
ו -חותכת ללאנץ' עם אסתר חיות.
אבל, הנה אני פה – ו כמו שאתם רואים
שופטת – זה לא מה שרצו החיים .
החלום היה נפלא, ה פסיכומטר י קצת חלש .
הייתי צריכה לחשב מסלול מחדש.
אז, בסוף לא התע קשתי, אני מודה
ו הלכתי ללמוד פסיכולוגיה,
פסיכולוגיה של הלמידה.
טייק 2 –
כשהייתי סטודנטית צעירה ורווקה,
חיפשתי לי בן זוג לחיים.
ולכבוד הארוע-הרכבתי רשימה ארוכה של תנאים.
הוא חייב להיות מהנדס או איש מחשבים ,
אבל גם לא חננה- אוהב לצאת בערבים.
אוהב קפה ו גם צמחוני.
ו גם חולה על מדע בדי וני .
ואז הגיע ה-בחור.
אבל בטח כבר ניחשתם – שהתכנון התפקשש
כי הוא שותה רק ארל גריי ו מעדיף בשר על האש.
אני ב- 9 בבוקר עוד לא מקיצה,
הוא כבר בשש יוצא לריצה,
הוא אוהב שירה – ו לא סובל מדע בדיוני .
הוא לא מהנדס – יצא…סוציולוג ארגוני.
הייתי חייבת לעשות מש הו!
הסברתי לו שזה או -ארל גריי או -אני.
והוא אמר- בסדר, אבל אין מצב למדע בדיוני .
אבל,אם אני חיה בלילה ואתה ער בבוקר- איך
נפגש
אז הזמין או תי לדייט צהריים, ו היה מאד מרגש.
אז כך הסתדרו הדברים- ו זה אכן עבד.
זה אפילו היה נורא נחמד…
ו כך,למרות ה תכנון הנורא ואיום,
הזוגיות הזו מחזיקה לא רע עד היום.
טייק 3 –
כשהפכתי לאמא והייתי חדשה מהניילונים,
היה לי כזה מין חזון:
שבבית נאכל ארוחות בריאות,עם כל אבות המזון .
הלכתי לשוק, בישלתי המון , הקפדתי על כל המ גוון
אבל בני לא הסכים לאכול שו ם דבר –
רק פסטה בצבע לבן .
והבת אחריו – עלתה על טריק גאוני .
ו דרשה רק ציפס שמנוני .
אז אני משכתי לכיוון אחד- והם משכו לשני .
ובסופו של דבר – ברור שויתרתי אני.
אבל אתם יודעים מה נורא לא נעים?
שאצל סבתא הם אכלו פשטידה ו אמרו -אי זה טעים
אז מה הבנ תי מכל זה?
שבחיים אני די צודקת – אבל אני לא תמיד
מחליטה.
אני כל כך רוצה שייצא מה שרציתי –
אך לא תמי ד דברים ניתנים לשליטה.
ותקשיבו קטע –
צחוק הגורל הו א שהיום בתור עבודה –
בחרתי להיות מנהלת למי דה
עכשיו , זה אולי נשמע נורמטיבי , אפילו אליטיסטי,
אבל לחולת השליטה שאני -זה תפקיד מזוכיסטי.
כי מעולם לא החזקתי למידה בידיים ,
אף פעם לא ראיתי אותה ממש בעיניים.
למידה זה דבר כל כך חמקמק ושבי ר –
מרגיש לי לפעמים קצת כמו לנהל עסקי אוויר.
ולפעמים, ברגעים של הארה
מתגנבות לי מחשבות כפירה
האם ידע וני סיון , שחלקו נמצא בתת-מודע,
אפשר לארו ז לתכנית עבודה?
ואיך אפשר להפוך מחשבה עמוקה –
לאיזו יחידה סדורה של תפוקה?
איך אפשר לקחת ניסיון שנצבר במשך שנים
ארוכות
ולנעול אותו בתו ך לומדה של כמה דקות.
ו למה כשמלמדים משהו בהמון וודאו ת
הלמידה לא עו ברת מהכיתה למציאות.
ולמה כשאמרנו על מישה ו מוסמך –
הידע שלו דועך למחרת, סתם כך.
בעוד אני חושבת מה קורה פה…
מגיע המנכל ו מבקש לעשות הערכת אפקטיביות
הדופק שלי ע לה באינטנסיביות
למדוד למידה – זה דבר חשוב ואפילו חיונ י.
אבל האמת – מדובר באקט סיזיפי,קצת חולני
לבודד השפעות בתוך הקשר ארגונ י…
הקרב של דון קישוט נראה יותר הגיוני .
ולכו תספרו את זה למנכל העצבני.
"אי אפשר המנכ"ל – זה לא אתה, זו
הלמידה..ואני ".
אז, כמו שאתם יכולים כבר לנחש
למידה ואני – זה לא החיבור טבעי שיש.
אני מנסה להבנות וללטש –
והיא נעלמת לי מהידיים כמו חמקן דו ר 5 .
אבל כפי שהסברתי בראשית הדברים.
רכשתי בדרך קצת חכמת חיים .
קצת פחות יו דעת, פחות מנסה להוכיח.
לא נורא מתבאס ת אם זה לא מצליח,
ו אז -כשהיא מבריזה מעו ד מיזם ארגו ני .
אני מחייכת לעצמי חי וך סלחני .
ואז אני חושבת,
שדווקא יש משהו יפה ב טבע הזה של הלמידה
כי לפעמים דווקא כשמשהו לא הולך וצריך לוותר,
מגיע פתאום משהו אחר- מרענן, מעורר
ו הכל נראה הרבה יותר…
שלם.
אז למידה,
אני רוצה להגיד לך תודה ,
במקום לארגן אותך, ולמדוד ו לספור.
אני לפעמים צופה בך מתעופפת, חופשיה כמו
ציפור.
מרחפת בכיתות, במשרד , בגינה.
זורה פתיתי ם של ידע…. ניצוצות של הבנה.
מה יקרה אחר כך ? – התהליך הוא קצת עלום…
אבל זה מה שככ יפה בעיני –
לא הייתי משנה בך כלום
יום אחד מצאתי את עצמי מתלהב מחדי קרן בצבעי הקשת / ברק כהן
היי ברק, אני חן ואני מגייסת בחברת Perimeter 81.
אני רוצה להציע לך תפקיד אצלנו.
אוקי…
אני אומר
ותוך כדי מחליף לרמקול כדי להתחיל לגגל ולברר
מי הם? מה הם עושים?
מהר מאוד הבנתי שהם קצת פחות מ 200 עובדים
(וואהו ,אני עד עכשיו עבדתי עם אלפי אנשים)
חן מספרת שהם סטארט-אפ שעוסק בסייבר ובענן
ובסוף השיחה אני אומר לה שאני בעניין
רגע.. סייבר ובענן ?!
אלה המילים שחן זרקה לאוויר?
יש כאן עוד מילים?
כאלה שיגרמו לבני המשפחה והחברים
לדמיין איך אני לוקח אותם על חשבוני למסעדות וטיולים?
אז אחרי שיחה עם חן, יש לי שיחה עם המנכ״ל
לא נלחץ, אני פרופשונייל
זה מה שאני אומר לעצמי
אבל שיחה עם המנכ״ל זה די ביג דיל אצלי.
עמית עולה לשיחה בזום מניו-יורק מהמשרדים
ותוך כדי שהוא הולך במעגלים (ולי עושה בחילה מהסיבובים)
הוא שואל אותי ומנסה להבין אם אני הבנאדם המתאים.
שאני שואל אותו בכנות: ״תגיד, למה אתם בכלל מגייסים עכשיו מנהל למידה ופיתוח ארגוני?
אולי יש תפקידים אחרים שאולי אותם כדאי קודם להביא?״
הוא עונה בפשטות: ״או שתגיע עכשיו ונבנה ביחד דברים יפים
או שתגיע בעוד כמה שנים
לנסות ולתקן את איך שאנחנו מנהלים ולומדים״
אז כמובן שהתאהבתי ישר ואמרתי יאללה ממשיכים.
השיחה הבאה הייתה עם ליטל, מי לא מכיר את ליטל?! אני.
כאילו, אני יודע מי היא ומה היא עושה,
אפילו אמרנו שלום בשכונה או באיזו קומה.
אבל לא עבדנו ביחד ואני לא בטוח שהיא באמת מכירה.
אבל לשמחתי השיחה הייתה מעולה.
נראה שאנחנו באותו הראש ואכפת לנו מאותם הדברים
אז אחרי כמה התלבטויות, שנינו אמרנו ״כן״ .
ומכאן הכול התחיל להתחרפן!
מכירים את ״אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים״.
מתנסים, ממריאים ומחייכים.
אבל הסיפור הזה הוא לא רק סילאן ופרפרים
(ככה טבעונים מדברים…)
כי נכון זה סטארט-אפ והכול כאן רץ מהר,
אבל מי אמר שיש כ״כ הרבה עבודה
ומי אמור לעשות את כל זה?
אההה, כן אתה!
התחלתי בפול אנרגיה ללמוד ולעשות
ואז הבנתי שיש גם בעיות (אומרים אתגרים נועה! )
איך להתחיל לנהל למידה ופיתוח ארגוני לחברה?
למידה אני מכיר
ודי מגיל צעיר.
אבל פיתוח ארגוני? ועוד של חברה? סטארט-אפ? שעוסק בסייבר? ובענן?
עזבו אתכם מסיפורים על אוכל ושתייה במטבחים,
חטיפים, צ׳ייסרים ובירות בטעמים.
אני אפילו לא רוצה להזכיר שתמיד כדאי שתבדוק במייל, בוואטסאפ וגם בסאלק
ואז שאתה כמעט נחנק
תמיד תגלה שפספסת משהו ואפילו בענק
ניהול סיכונים או ניהול פחדים…
אני רוצה לקחת אתכם לימים הראשונים
אחרי שבוע שבעיקר הייתי עסוק בלהבין איך להפעיל את המק
התחלתי עם שיחות, פגישות, ובירור צרכים
והיה לי די ברור איפה מתחילים.
מסתכלים על סוף השנה אחורנית
בונים תוכנית!
רגע? לקחתי בחשבון את כל השינויים הצפויים –
מעבר משרדים, מנהלים חדשים, הנהלה שגם היא רוצה כמה דברים?
אתם יודעים איך זה סטארט-אפ שעוסק בסייבר ובענן? זה בית משוגעים!
אני זוכר שתהליך בניית תוכנית פעם היה מצריך הרבה אישורים,
כמה שיחות, פגישות
ולא לשכוח להכין כמה מצגות.
אצלנו זה קצת שונה ואולי זה ככה בכל המקומות
אז איך בכל זאת תוכניות כאן מאשרים?
אההה מאושר, אמרה לי ליטל! ועכשיו יאללה תתחיל לעמוד ביעדים.
זה היה השיעור הראשון ואחד מהחשובים
או שאתה מאלה שחושבים או מאלה שחושבים ואחכ גם עושים.
כי אין כאן זמן והכול רץ מהר.
כמה מהר? אווו זו כבר לא חברת סטארט-אפ שמובילה בסייבר ובענן…זו חברת סטארט-אפ שמובילה בסייבר, בענן ובהייפר גרואט!! אתם קולטים?!
אז אני לא פה בכדי לספר על הפרויקטים המעניינים
או על תוכניות עבור העובדים וגם המנהלים
אפילו לא על שגרות שעכשיו נראות שהן חלק מחיינו
אני רוצה לדבר על מה זה אומר להיות מנהל למידה ופיתוח ארגוני אצלנו
כי זה לא תמיד זה קל ולעיתים זה מחשיש (כן, יש מילה כזאת)
לדעת שאתה צריך להיות האיש.
זה שצריך לדלוור את התהליכים
את התוכניות והמסלולים.
כי בחרת בחברת סטראט-אפ שמובילה בסייבר, בענן ונמצאת בהייפר- גרואט
אתה זה שצריך לספק את כל התשובות.
או לפחות לשאול את השאלות.
אתה הרבה פעמים לבד, לפחות בתחילת החשיבה
וצריך להתכונן, ללמוד, להתנסות כמעט בכל ישיבה
כי בכל פעם שתתחיל רעיון
תצטרך אתה ליישם אותו ראשון
לכל תהליך שתרצה שתהיה לו התחלה
תצטרך לעבור מול המנכל, ה co-founder ושאר ההנהלה.
למזלי הרב יש לי את ליטל
עובדים, מנהלים שותפים וחברים , אפילו פה בקהל
אז אם את או אתה רוצים לעבור מארגוני ענק לסטרטאפים
תזכרו שחוץ מלקבל מק ושאר צעצועים
החיים הם במהירות של 280
תמצאו לכם מנטורים, חברים
קולגות ומנהלים
שתוכלו להתייעץ, להיעזר
או סתם לקטר
אני יצאתי לדרך עם הרבה התלהבות,
עם המון רצון טוב והבנה שזה לא יהיה פשוט.
אני כאן עומד מולכם חוגג עוד מעט שנה.
ומה אני אגיד לכם? לעבוד בארגון הזה זה וואחד הרפתקה.
אני חלק ממשהו שמתפתח, ממשהו גדול.
גם אם לפעמים מבחוץ גלידה וצ׳ייסרים נראים חזות הכול.
ההבנה שאתה מייצר ובונה מההתחלה מרגישה נפלאה,
ולפעמים גם מתישה.
והנה הופ! נולדנו מחדש כחדי קרן.. אז אנחנו חברת סטארט-אפ שמתמחה בסייבר בענן בהייפר גרואט
ועכשיו גם צבעוניים?!?!
אלוהים!!!!
לעשות יותר עם פחות / בת-חן יוסף פרימור (עוגן, הרצאה מעוררת מחשבה)
כמה שאני אוהבת את ג׳ים קארי, איזו אכזבה ענקית שהוא הפסיק לשחק.
לא מזמן ראיתי את אחד הסרטים היותר טובים שלו, לא טרומן, אלא יס מן. מכירים?
הסרט מספר על קארל, שהוא איש די אפור ושלילי ומבאס כזה, שמצטרף לאיזו סדנת העצמה שמטיפה להגיד "כן" לכל הצעה, ללא קשר לתוכן שלה.
בהתחלה הוא חושב שכל העניין מגוחך, אבל כשהוא מתחיל לראות שזה מייצר לו כל מיני הזדמנויות וחוויות חדשות, הוא מתחיל להגיד כן לכל דבר. על פני השטח, זה סיפור מצחיק על בן אדם שהחיים שלו השתפרו פלאים בזמן קצר רק בגלל שהוא אימץ גישה חיובית על החיים, כזו שהוציאה אותו מאזור הנוחות ופתחה אותו לעולם.
אבל אם נשים רגע בצד את הוייב הניו-אייג׳י הזה, אני חושבת שיש בסרט הזה גם טראגיות מסוימת בדמות של קארל – הוא הופך להיות בובה על חוט. נכון שזה סרט הוליוודי ובסוף יש הפי אנדינג, אבל ברוב הסרט הוא לא היה אחראי לגורל שלו – הוא הפקיר את היכולת שלו לבחור, בלי בקרה, בלי אחריות, בלי שיקול דעת. עלה נידף. הוא נתן שינצלו אותו, ובסוף הכל מסתדר רק כשהוא מבין שהוא לא צריך להגיד כן על הכל. יותר מזה שהסרט הזה קורא לנו להגיד יותר כן ולהיות חיוביים, אני חושבת שהוא מספר לנו גם על החשיבות של לא. שרק כן או רק לא זה לא טוב, ושצריך לדייק את ההחלטות שלנו.
אז הסרט אמנם מספר לנו על מקרה קיצון, אבל להרבה מאיתנו יש ספקות לגבי האיזון הנכון בין כן ללא. במצבים שונים, מול אנשים שונים, אנחנו לא תמיד מקבלים את ההחלטה הנכונה.
בעולם העבודה, לרובנו יש נטייה ברורה: להגיד יותר מדי כן.
בטח שאני אעזור לך עם הפרויקט הזה. בטח, בוא נקבע זמן ונדבר על זה. ברור, אני אחליף אותך בדיון. בוסים, קולגות, עובדים, לקוחות, ספקים. בזום, בטלפון, באימייל, בוואטסאפ.
ואנחנו אומרים כן בגלל המון סיבות, טובות יותר וטובות פחות:
- 1. אנחנו אומרים כן כי אנחנו נחמדים, ואנחנו רוצים לשמור על אווירה קולגיאלית טובה, להיות עובדים טובים יותר ומנהלים טובים, ושלא יגידו שאנחנו הבעייתיים בצוות.
- 2. אנחנו אומרים כן כי אנחנו אוהבים להרגיש חשובים, וזה כיף לנו שמבקשים מאיתנו כי זה אומר שאנחנו רלוונטיים, ואם יפסיקו לבקש מאיתנו אז אולי זה סימן שאנחנו לא?
- 3. אנחנו אומרים כן כי אנחנו פוחדים להחמיץ, ואולי דווקא זה-זה הפרויקט שיצליח וממש שווה למוניטין שלנו שנהיה חלק ממנו, זה יעזור לנו להתמקם ולטפס למעלה.
- 4. אנחנו אומרים כן כי אנחנו פוחדים לאכזב, כי לא נעים לנו, כי אנחנו רוצים לרצות אחרים, כי קונפליקטים זה לא כיף ומי יודע מה יקרה כשאנחנו נצטרך עזרה.
- 5. אנחנו אומרים כן כי אנחנו עייפים מדי, כי אנחנו גם ככה בעומס אז מה זה כבר משנה, הדלי מלא ובכל מקרה משהו יישפך החוצה אז עדיף כבר להגיד כן ולצאת בסדר.
יש המון סיבות למה אנחנו אומרים כן, ולא כולן זה בגלל שאנחנו רוצים בהכרח לעשות את מה שמציעים לנו או מבקשים מאיתנו.
אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, חשוב שנבין את המשמעות העמוקה של ההחלטה להגיד כן.
אני אוהבת לחשוב על ׳כן׳ כ-צ׳ק. זה צ׳ק על הזמן שלנו שאנחנו נותנים למישהו אחר. הבעיה מתחילה כשאנחנו מאבדים שליטה על הצ׳קים שכתבנו, חלקם בכלל פתוחים, ואנחנו לא בודקים תמיד שיש להם כיסוי – ומה יקרה אם הם יחזרו?
לפני כמה חודשים עברנו דירה – מישהו מעלה על דעתו שאתן לכל ספק שירות צ׳ק פתוח? או שנשים בצ׳ק כל סכום שמבקשים מאיתנו בלי להבין למה הכל מצטבר? ברור שלא.
אבל זה ב-ד-י-ו-ק מה שאנחנו עושים עם הזמן שלנו. אנחנו לוקחים התחייבויות בלי הכרה.
והנה משהו שחשוב מאוד שנפנים: כשאנחנו אומרים כן על משהו, אנחנו לא רק מתחייבים על הזמן העתידי שלנו, אלא גם אומרים לא להרבה דברים אחרים שיכולנו לעשות עם הזמן הזה.
חשוב להבין שכן ולא זה לא סימטרי. המשמעות של כן היא הרבה הרבה יותר גדולה מ-לא.
בכל פעם שאנחנו אומרים לא אנחנו מסרבים לדבר אחד, אבל כשאנחנו אומרים כן אנחנו מסרבים לכל הדברים האחרים.
להגיד לא זה לקחת החלטה, להגיד כן זה לקחת אחריות.
וכשאני לוקחת על עצמי יותר מדי דברים, או את הדברים לא נכונים, אני עלולה למצוא את עצמי מבזבזת זמן, אנרגיה ומשאבים, ובעיקר מסיחה את הדעת ממה שבאמת חשוב.
וברגע שהגענו לשלב בו ההתחייבויות מצטברות ויש עומס, משם שום דבר טוב כבר לא יכול לצאת מזה – או שהתוצרים בינוניים, או שמשימות נופלות בין הכיסאות. גם השחיקה באה.
ועם כמה שלא נעים לאכזב או להכעיס את הסובבים אותנו כשאומרים לא, זה פי אלף יותר חמור כשאנחנו אומרים כן ואז לא עומדים בציפיות.
ועדיין, אף אחד מאיתנו לא רוצה להכעיס או לאכזב את הסובבים אותנו, או גרוע מכך – לדחות הזדמנויות שיפתחו אותנו בעולם התעסוקתי שלנו או בחיים בכלל.
ולכן עלינו ללמוד מתי ואיך לומר: גם כן, וגם לא.
ההבדל בין חיים של שלווה ופרודוקטיביות גבוהה לעומת חיים של לחץ וטינה יכול להיות טמון במיומנות פשוטה אחת: ללמוד איך להגיד לא.
להגיד לא עושה את ההבדל בין לוח זמנים עמוס ללוח זמנים פתוח, בין עבודה בשעות מטורפות וסיכון מוגבר לפאשלות לבין עמידה בלוחות זמנים בלי לחץ.
ובדיוק בגלל המחירים האלה, היכולת להגיד לא כשצריך היא סקיל מאוד חשוב: לעובדים, למנהלים ולכולנו בכלל בחיים.
תחשבו איזה משעמם היה יכול להיות סרט עם ג׳ים קארי על ׳נו מן׳ – משעמם כי כל מה שהיינו רואים אותו עושה זה מתרכז בדברים שחשובים לו. איזה פרודוקטיבי הוא היה.
עכשיו, זה לא אומר שצריך להגיד לא להכל. כמובן שלא. יש סיבות מצוינות שמנינו מקודם למה כדאי ולצריך להגיד כן.
אבל זה אומר שצריך ללמוד להגיד לא להסחות דעת, להגיד לא למה שלא מקדם לעבר המטרות שלנו, להגיד לא למשימות גוזלות זמן עם תועלת מוטלת בספק.
ואם אנחנו אומרים כן, שזו תהיה בחירה מודעת, אחרי שהבנו את המשמעות ואנחנו מוכנים לעשות את זה באמת. אחרי שאנחנו מבינים מה הצ׳ק שאנחנו כותבים.
אם יש דבר אחד שאני רוצה שניקח מכאן היום, זה שלא וכן זה לא אפס או אחד. זה רצף של אפשרויות שאנחנו צריכים להתייחס אליו בכובד ראש כדי שלא נפזר צ׳קים בלי הכרה.
אז איך ממשיכים מכאן צדוק?
- קודם כל, משתהים. כשאנחנו דורשים מעצמנו לתת תשובה על המקום, הסיכוי שנגיד כן במקום לא (ותכלס, אולי לא במקום כן) עולה משמעותית.
יותר מזה, כשאנחנו מבקשים מהצד השני לחשוב ולחזור עם תשובה, אנחנו מראים להם שאנחנו מעריכים את הזמן שלנו, וגם מכינים אותם לזה שהם עלולים לשמוע לא.
- 2. דבר שני, שואלים. אפשר לכתוב צ׳ק, אבל למה פתוח? ככל שנבין יותר טוב מה הצד השני צריך, נוכל לקבל החלטה טובה יותר ולשלוט בהתחייבויות שלנו.
- 3. דבר שלישי, מנמקים. זה בסדר להגיד לא, אבל צריך לזכור שהצד השני כנראה צריך עזרה, ואולי גם אנחנו מהם בעתיד. נסביר את ההגיון, את העובדות, את הערכים.
אם אנחנו עונים לא בלי לנמק, לאנשים יש נטייה לנמק את זה כקשור לאישיות שלנו ולא לשיקולים ענייניים כמו סדרי עדיפויות, זמינות ועומס.
- 4. דבר אחרון, מתמקחים. מתחילים לחשוב במונחים של ׳כן אפקטיבי׳, כן שאומר קצת לא ומפנה מקום לכן טוב יותר – כזה שמוסיף ערך, בונה יחסים ומשפר את המוניטין.
תגידו כן אבל בתנאים שלכם, כזה שמאפשר לכם להשקיע זמן, אנרגיה ומשאבים במשהו שיש לו סבירות גבוהה להצלחה ומציע יתרונות פוטנציאליים משמעותיים.
אם נקפיד על הדברים האלה, לא רק שנזכה להגביר את הפרודוקטיביות שלנו, אלא גם נזכה להערכה רבה יותר מהסובבים על זה שאנחנו ממוקדים, רלוונטיים ומשמעותיים.
מה מעצבן אותי? / גיל ציוני
איש אחד היה בעיר,
כל מנהל אותו הכיר,
זה המפתח המעוצבן,
שעומד לפניכם ממש כאן,
קם בבוקר המפתח,
וכבר מתחיל להתעצבן,
כי יש דברים שעליהם הוא לא סולח,
תכף תתעצבנו מהם גם אתם!
לטס טוק דוגרי, אמר נתניהו מול כל האו"ם,
בעודו מחזיק פצצה כמו מהרואד ראנר,
ומשאיר אותי המום,
אז לטס טוק דוגרי, לטס!
כי לפעמים גם אני כמו פצצה מסרט מצויר,
פשוט עומד להתפוצץ.
בין האפל לנסתר,
בעולמנו המר,
אומרים שיש עוד תיקווה,
קוראים לזה הדרכה,
ומחכים לבואה,
כןןןןן, כן…
הדרכה היא פתרון לכלללל בעיה,
איחורי עובדים, סכסוכים פנימיים,
מכירות חלשות מידי של מוצרים,
ההדרכה תפתור ההההכל, זה בכלל לא שאלה,
זה בכלל לא אשמת ההנהלה,
לא אשמת המנהל ששכח פה לפתח ולחנוך,
להיות בנאדם להגדיל ראש,
להציע אוזן, לתת כתף,
לראות באמת את העובד העייף,
אבל אם אין תגמול והמנהל הוא חתיכת חרא…
שום הדרכה!
לא תפתור ת'בעיה…
מה שעוד מעצבן ואולי שטותי,
אבל זה מוציא אותי מדעתי,
כשלקוח אומר בלי שום בושה:
"תפתח לי הדרכת WOW בבקשה",
ואני שומע ציפורניים מגרררררדות לוח יררררוק (ברררר)
WOW?! זה מה שאתם מבקשים?!
כמו לבקש שהשף במסעדה יהיה יפה, חכם, נחמד, מקסים,
אבל שיהיה טעים?!
טוב, זה מותרות לשפים אחרים.
בפעם הבאה תבקשו הדרכה אפקטיבית שמביאה תוצאות,
ואת ה-WOW תשאירו כסיסמת בחירות.
טוב, אז אני יוצא לפיתוח ה"'WOW" כי כמו שאמרו פה קודם לפני,
עדיף כשלון מפואר,
מתסריט לומדה לא מפותחת במגירה
ניגשים לעבודה,
אני קורא, לומד, מפצח, מצקצק, מתייעץ, מתקן, מפתח, ממצמץ ו…
מגיש!
ומה דעתכם… אהבו ת'תוצרים?
בערך כמו לאהוב ללכת לרופא שיניים אחרי שאכלנו מיליון ממתקים,
ואז כמו גז צחוק שגורם ל"שמחה",
יש לקוחות שאומרים: "אני אגיד לך איך לכתוב את הלומדה",
מה? מה? מה? מה ?מה?
זה כמו שאני אגיד לאינסטלטור שלי:
"שים פה סיפון, שם את הניפל ועם חבק תחבר",
כי במקרה ביקרתי פעם בהום סנטר.
לא, לא, לא, הם אומרים, היינו מדריכים בצופים,
ובתואר היינו מתרגלים,
מורים מעשירים בכיתה של הילדים,
אנחנו בהדרכות שוחים,
לפחות כמוכם המפתחים.
אז למה יוצא לי הוריד?
כי כל מומחה תוכן שהיה קצת בצופים,
חושב שהוא אינסטלטור עם דרוג גבוה במקצוענים,
למרות שפועל, אנחנו אלא עם שני התארים.
ואז מתחילים התיקונים…
מגרסה אחת ועד חמשת אלפים,
ובינתיים, בלב אני אומר –
עשה לי טובה מר לקוח,
אם אתה הולך להראות את התסריט למנהל,
ולמנהל של המנהל, והמנהל של המנהל, ולמנהל של המנהל של המנהל,
אולי לאחד מהם יש…
דעה?!
אז תראה להם מהגרסה הראשונה,
וכך לא נגיע,
לגרסה תשעה מאות חמישים ושבע.
ואתם יודעים מה עוד מעצבן?
הדרישות המוגזמות שאנחנו שמים במודעות דרושים:
"דרוש מפתח למידה שהוא מינימום שף במסעדת חמישה כוכבים,
מוכשר כמו סטייק על מצע פירה, מח עצם ושטרויזלים פריכים,
שולט בסטוריליין, פוטושופ, ועוד מיליון תוכנות,
כאילו שבשבילו זה להקפיץ דוקסל פטריות",
אבל לשלם?!
אנחנו מציעים משכורת כמו לאלברט מפלאפל הקוסם.
שלא תבינו, פלאפל זה טעים,
אבל הי, רציתם שף חמישה כוכבים.
יודעים מה עוד מעצבן?
כמו תקליט שבור,
הפעם ה-30 ששאלו אותי מה אני עושה.
אז בהתחלה אתה נחמד ומסביר,
שאתה מפתח למידה ושאתה לא מורה,
אבל הפעם ה-30 בא לך לתלות מישהו על הקיר.
אז אפילו בשביל שאמא שלי תוכל ללמוד,
הקלטתי על זה פודקאסט, תסרקו את ה-QR קוד.
אז למרות כל התלונות והטרוניה,
למידה בשבילי היא כמו שמיכת פוך חמימה,
עם שוקו מתוק, בלילה גשום,
בחורף רחוק בקצה היקום,
אז נכון שלקוחות יכולים להיות מעצבנים,
ובטח גם אני לא חף מלעצבן אחרים,
(בלשון המעטה)
אבל איפה ראיתם מקצוע
שכל יום בו הוא חווית לימודים –
יום אחד מפתחים על סייבר,
ויום אחר על מיומנויות לשימור עובדים,
ובשלישי על פיתוחים ברפואה בחלל ואפילו בסידור מוצרים,
אז מגיעה הזמן בו אני נושם באיזו עצירה
ואומר תודה על היותי מפתח למידה.
מערכת יחסים – פחות זה יותר / מיכל מדמון
התגעגעתי למיכל שלא רואה אותי ואם בכלל (אליאב זוהר)
אומרים שלהיות מורה זה כח על
כדי ללמד? כדי ללמוד?
כדי לעמוד? כדי לשרוד!
פעם חשבתי שאני סופרוומן של ההוראה
ואז כשעברו השנים גיליתי שמשהו פה לא עובד, לא הגיוני
שהעומס גדול ושהמערכת הולכת ומסתבכת ומועכת לה ולי את האני
רואים מזמן היה בה יופי, לו רק היה מי שישמור לה על האופי (ג'יין בורדו)
אנחנו רצים מרתון רק בלי פילאטיס ואימוני כח
מאפס ל-42
תלמידות ותלמידים בכיתה.
בחמש אנחנו לא זורקים את העט לא את התיק ולא את המחשב
לא זורקים את שקית המבחנים וגם לא את הווטסאפ
רק זורקים את עצמנו על הספה בלית בררה
חצי ערים רבע בהכרה ולגמרי בסחרחרה
ומנסים לסדר את המחשבות
אחרי עוד יום עם אלף משימות ובקשות והוראות והכתבות
בראשית היו שמיים (גבי שושן)
מורה היה מורה מורה הייתה מורה
והיום גן בעדן גן בלי שער (גבי שושן)
כל הרוצה יבוא ויקח כיתה, שכבה, בית ספר
יש אומרים מספיק שיש להם דופק ומספר זהות
נעשה רפורמת עוז או אופק ונשכח מהמהות
נשלח להם ארגזי כלים, מערכים שיעשו את העבודה
לא להיות מדוכדכים, אנחנו מסתדרים כך כבר שנים, זו עובדה
מכח המוטיבציה או מכח האינרציה
מה זה משנה? נפתרה הבעיה.
שחיקה?
נו אל תהיי מצחיקה
וחוץ מזה תני חיוך, זה כלוב של זהב
תנאים של משרד החינוך? כולם מבקשים הב הב!
מה, את לא רואה אותם עומדים בתור?
אה נכון אמרו בחדשות שיש מחסור
חסר תקדים
שהיה כתוב מזמן כבר על הקיר
נו שוין, נביא עזרה
קצת הכשרה קצת תמורה
וכבר מחר הם בכיתה
נלך על המכנה המשותף המינימלי!
ומה עם המורים המצוינים שכל שיעור שלהם פנומנלי?
ממילא בסוף הם יעשו הסבה, דוקטורט, חוזה אישי בגימנסיה או בריאלי
ומי שישאר? מה איתו?
נחש היאוש יטפס, הישרדות, שחיקה מעיקה מציקה דביקה מדבקת אין כח
הם יפתחו עור של פיל חרדות מעידות תסכולים וראש קטן ונימוח
ומה עם הפיל שבחדר? הרי כולם יודעים מה מורים צריכים
זמן!
להתפתחות מקצועית, למידה עצמית ולמידת עמיתים!
מנהיגות? יוזמה? יצירתיות? חדשנות? שאר רוח?
לא בבית ספרנו
אז מה אם זה הדבר הכי חשוב בחינוך כדי להצמיח
וכאשר אבדנו אבדנו (מגילת אסתר)
נשארנו באולד סקול
רק בלי לראות את התלמידים
ובלי הכבוד למורים
עם אינסוף מדדים
וכמובן עם באזז וורדס של למידה: עצמאית! חקר! חלופית! הפוכה! שיתופית! אחרת! בקהילה! במרחב הפתוח!
נגמר לנו הכח
להחזיק את מערכת השעות – פרונטלי/ פרטני/ שהייה/ שעת אפס
איזו רפורמה – כמה אפס! הבנה
לעוצמת התפקיד
ללב המורות והמורים שתמיד! נמצאים מתחת לאלונקה
מה יש לך? זו אחלה רפורמה! ממש עץ הדעת והתפוח שיעלו את כולם על הגל!
ברור לכל בר דעת שככה אי אפשר, הוא תקוע בגרון. התפוח מורעל!
המורות והמורים המסורים האינטליגנטים המנהיגים הם לא ברגים קטנים הם אבן הראשה
הם יודעים הכי טוב לעשות את מלאכתם המורכבת והקדושה
לפעמים, במערכת יחסים פשוט צריך להפוך את היחס
פחות שעות בכיתה
יותר שעות לתכנון, הכנה וחשיבה קדימה ואחורה
זמן. איכות. משותף.
כי אנחנו לא שמרטף.
צריך כיוון, איזון // כדי לצאת מהניוון
מינון // בין רוח-נפש-נשמה // בין הרצון לעשייה (חנן בן ארי)
אנחנו מורים מקצוענים
שמקיימים ישיבות עומק על פדגוגיה ועל זהות מקצועית
לא במסדרון אלא בסביבה מעוררת השראה
קצת הייטק, קצת wework, קצת קפה במכונה.
איך אומרים מורים תותחים ששותפים בקהילת למידה מקצועית
"תמיד התלמידות והתלמידים הסתכלו עלינו מלמדים
עכשיו אנחנו מסתכלים עליהם לומדים, זו חוויה משנת חיים" (השתלמות "כיתות חושבות")
והתלמידים מצטרפים ומספרים, ברור שהם מרגישים
"אנחנו הרבה יותר טוב מבינים
חושבים אחרת, מסבירים לחברים ונהנים" (תיכון עמקים תבור)
הקסם הזה זה לא קורה ברגע זה לוקח זמן
ואת הזמן הזה אנחנו דורשים
בבקשה אל תישארו אדישים
כדי שנוכל להצמיח את הדור הבא של האנשים והנשים
אם ההורים היו יודעים מה הילדים שלהם מפסידים
הם היו עוצרים הכל ובאים להפגין בהגזמה פראית
ברוטשילד או בכנסת או מול המועצה המקומית
אז עשיתי סטופ
ופתחתי את הלפטופ
יצאתי להפגין בעצמי ולעשות בלגן
כי 70 מיליארד שקלים בתקציב החינוך זה כסף לא קטן
לא קשה לעשות את החשבון
כמורה למתמטיקה, כאמא וכמשלמת מיסים לריבון
הקמתי קהילה בפייסבוק ציבורית ופתוחה לכולם
שמעודדת, מקדמת אבל גם מעלה את לחץ הדם
מעל 20 כנסים ולמעלה מ40 אלף חברות וחברים
שמעוררים מודעות ומזקקים משמעות של העבודה שלנו המורים
כדי שכולם יבינו שאנחנו בתוך סיר לחץ
שהחרדה חותרת תחת האינטלקט
שמתח הופך אנשים למטומטמים (ד"ר דניאל גולמן)
שהמערכת דורכת בכל שרשרת המזון
שהיא יודעת שאני יודעת שהיא יודעת שאני לא יודעת כלום
ממרומי מעלתה לא יכולתי לקום אתי אנקרי
המורות והמורים הם גיבורי האומה ובתי הספר הם מבצריה (הרב יונתן זקס)
איפה עוד יש כל כך הרבה פוטנציאל וערך
לכל מילה לכל חיוך לכל מבט לכל דרך
השנה אני בחל"ת
הלב שלי נקרע לשניים
תוכו רצוף אהבה (ישי ריבו)
להוראה
ליבי בכיתה, בשיחות אישיות מלב אל לב
ואנוכי במשרד, בשיחות טלפון ובשעות על המחשב
ליבי באצבעות מלוכלכות בטוש לוח ותיקים כבדים
ואנוכי בעקבים ושרשרת פנינים (פרופ' אנג'לה דאקוורת')
אני מתגעגעת לבית הספר, לעשייה המפוארת
שמשפיעה על הנצח ומשאירה אותי צעירה לנצח
אני מתגעגעת למיכל…
ומה איתי בשנה הבאה?
ברור שבכיתה כי שם הלב שלי נמצא.
רק תעזרו לנו לעבוד
ולהיות המורים שאנחנו אמורים וחולמים להיות
קוראים לזה / דבורה יקיר
השעה היא שתיים וארבע עשרה דקות לפנות בוקר, ומהבית שאני סוגרת עליו בבני חאסן אפשר לראות את האורות של ברקן ונדמה שאני כבר ממש מזהה את הבית שלי.
את הבית של אוהד במעלה ישראל אני בוודאות מזהה, כי רק אתמול השתכרתי שם למוות.
על הגוף שלי יש ווסט ונשק וחמש מחסניות ואני לא סופרת כמה רימונים.
אתמול היה עליו הרבה פחות.
במרחק של שמונה קילומטרים ושמונה עשרה שעות הייתי ילדה בת 21 שעושה שטויות ומתחרטת עליהן בבוקר שאחרי. בבוקר שאחרי אני לוחמת שמקבלת החלטות ברומו של עולם, ואם לא עולם אז ברומה של המשפחה שאת האבא שלה אנחנו עוצרים עכשיו.
בין המשפחה שלי לשלו יש כביש אחד לשני מחסומים.
שם אני עוד ילדה שאבא שלה מחליף לה מנורה כי היא לא יודעת לעשות את זה לבד, ואמא שלה מכינה לי פירה כי היא עושה את זה הכי טעים בעולם.
שם לא יודעים שמעבר לכביש ושני המחסומים אני יודעת לירות בנשק ולזרוק רימון, ושאני בכלל אוכלת מנקים ולא פירה מעוך פעמיים עם חמאה וחלב.
שם לא יודעת את המשקל של רימון על הגוף ושל נשק על הנפש.
שלציר הזה שמפריד בינינו קוראים ציר כרמון, ושהילדים מהכפר שאני נמצאת בו כרגע זורקים עליו אבנים כל בסיס דיי יומיומי, והאמת שגם עליי.
שם השעה היא שלוש בלילה ושני ההורים שלי ישנים בשקט כי יש מי ששומר עליהם,
הם פשוט לא יודעת שהמישהו הזה הוא אני.
גם פה השעה היא שלוש בלילה, ואני רחוקה מאוד מלישון ורחוקה מאוד מהבית אפילו שביני לבינו יש כביש אחד, שני מחסומים, ושירות צבאי שלם.
בפינת עישון עם הסיגריה של אחרי יבה שואלת אותי איך זה לא דופק לי את המוח לראות את הבית שלי מתוך עמדת שמירה. אני עונה לה שזה הרבה יותר דופק לראות את העמדה שאני תמיד שומרת בה מהבית.
תחנות האוטובוס בצומת אריאל מזמן הפכו להיות גמא גבוה ובטא נמוך וציר כלבים, כביש הגישה לתחנת הדלק הפך להיות ציר סבון ואני הפכתי מילדה בת 16 שתופסת טרמפים לחיילת שתופסת את הטרמפיאדה,
הפעם בתור עמדה צבאית.
המפ שלי אומר לנו להכיר את הגזרה כאילו היא הבית שלנו- ומה אני אגיד? שערבבתי בין בית לזית?
שגם אלף הכשרות ואלף תדריכים לא יכינו אותך ל-לראות את האקס שלך עובר עם האסטרא האדומה שלו, כשלידו החברה החדשה שלו יושבת ומלטפת לו את היד, בזמן שאת בשעה החמישית לשמירה שלך.
שמתוך הטרמפיאדה תראי את חברים שלך נוסעים לקנות אלכוהול לישיבה שבוודאות לא תגיעי אליה, כי למרות שאת כאן את סוגרת, ושהם אפילו לא ישימו לב שמתוך כל הווסט והירוק הזה את מנופפת להם לשלום.
כנל אמא שלך שחזרה עכשיו מפילאטיס.
כנל שכנים.
כנל המורה שלך לריקוד מכיתה ד.
עכשיו אני יודעת שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.
משם לא רואים את השקיות מתחת לעיניים, הלחיים האדומות, והציפורניים הכסוסות. לא רואים את השבצק, המלחמות עם המפקדים, ההקפצות, ההנפצות, ואת המלחמות הפנימיות שכל אחד מאיתנו מנהל עם עצמו אפילו שיש לנו מלחמה בחוץ.
משם לא רואים אותי אחות, או בת, או חברה, או אקסית, רואים לוחמת.
מכאן אני רואה את תבנית נוף מולדתי הופכת לשדה קרב עם עמדות שמירה וסיורים ויזומות.
מכאן אני רואה משפחה, ובית, וחברים, ואמא ואבא-
כולם שלי.
מכאן אני עוד יכולה לראות את דבורה בת ה16 שתפסה טרמפים ודיברה עם החיילים ואמרה להם כל כך הרבה פעמים תודה, אבל ידעה שמילים קצרות מלהביע.
ביני לבין מפרידה טרמפיאדה אחת וחמש שנים.
בינינו יש סיורים ומעצרים ויזומות וש.ג ומטבח ולב שנשבר כמה פעמים, וגוף שהתחזק ונפש שהתעצמה והתעצבה וסיורים ויזומות ומעצרים ומטבח וחוזר חלילה. אפשר לומר נצח קטן.
השעה היא שתיים וארבע עשרה דקות לפנות בוקר.
באף שלי יש את הריח של מעצר בבני חאסן, בעיניים את האורות של הבית. ביני לבינו מפריד כביש אחד ושני מחסומים.
במרחק שמונה קילומטרים ושמונה עשרה שעות הייתי ילדה בת 21 שעושה שטויות ומתחרטת עליהן בבוקר שאחרי.
ביני לבינה מפריד דבר אחד
קוראים לזה להיות לוחמת.
ילד של שמיים / פבי שליט רייטמן
הגדולים שואלים "נו, ילד,
מה תרצה לעשות כשתגדל?"
שאלה שכזו מבלבלת,
ואני לא יודע בכלל…
עדנה פלג כתבה את השיר,
והראל, כפרה עליו,
מהלב שלי פעימה החסיר.
תבינו מיד את סיפור חיי, עקב בצד אגודל,
איך גם אני, מחפש מה לעשות כשאגדל.
נתחיל בחלומות ילדות.
טוב, אין חלומות.
יופי. נמשיך.
ההורים מתעקשים לתפקיד קבוע,
שיביא לי פרנסה גדולה ונוחה,
כזה עם אופק ברור ורגוע,
אבל אני עכשיו רוקד בלהקה!
אז סליחה, מה לי ולעבודה?
הם, מכירים רק עולם של תפקידים.
כזה של עובדים וּמְנַהֲלִים.
בודקים תמיד מי מנהל את מי,
ומבחינתם שיא ההצלחה,
זה ניהול תאגיד בינלאומי.
בגרות לא יצאה מכל הסיפור,
והראש בפירואט מרגיש קצת סחרור.
אני לא מחליט על כלום, זה ברור,
והחיים שלי זורמים בקיצור.
כמו בריקוד שורות,
אני עוקב אחרי המרקיד.
למרות שזה קצת מפחיד,
אבל הוא זה שקובע את התנועות.
שירות לקוחות בכוכב הסגול,
נסיעה לאמריקע לכבוש עגלות.
שוב שירות לקוחות
והפעם בריבוע הכתום.
מיליון תפקידים,
אין ספור שיחות מתגלגלות.
ואז אאוריקה!
עורך את הקו"ח.
מוריד שורה,
מוסיף הכשרה,
מחבר הכל חזרה.
מדריך בלהקות,
חונך במוקד,
פעיל בתנועות,
מצטיין המפקד.
פתאום הכל מתחבר ולי מתברר,
שכל מה שעשיתי לאורך חיי
דיבר, התממשק, התכתב, נגע
התכנס והסתכם בעולם הלמידה.
אז נכנסתי לאגף הדרכה מיוחד,
ובמשך שלוש שנים של הפנמה והתמדה,
הבנתי שזה המקצוע המיועד,
בתחום המדהים של עולם הלמידה.
אבל בריבוע הכתום?
למכור מכשירים ותוכניות?
והכל עבור בעלי המניות?
וואלה, מרגיש לי קצת פחות.
מכוון מסלול מחדש,
מגלה עולם שכולו נתינה.
ב"בטרם" שומר על ילדים מכל תאונה,
עושה הכל בעצמי וזו לא קייטנה.
עבודה בעמותה זה שכר ישר ללב,
למרות שהמראה בחשבון פחות מלבב.
איפה לא הייתי?
מה לא עשיתי?
את ריקוד הסולו די מיציתי.
אז כתבתי "רשימה", כמו שיובל אמר,
והוספתי את המילה "קהילה",
מה עוד נותר?!
משמעות.
רגע לפני שיאיר נכנס לחיינו,
החלטתי לעשות עוד סוויטש קטן, לא עלינו,
ולמען עתיד הילד שבדרך,
להיכנס לעולם החינוך, אומרים שיש בו ערך.
מצאתי תפקיד עם טייטל בועט:
"מנהל הלמידה,
מו"פ קהילות מקצועיות לומדות במכון מופ"ת"
או כמו שעמרי, בעלי שיחיה, אומר:
"משהו כזה שקשור קצת… למורים… מורי
מורים… קהילות… טוב, אני לא בדיוק מבין".
אני קם בבוקר,
מתחיל לתחקר,
הולך בקהילות לבקר,
ובודק מה עוד אפשר לשפר- בעמדת הקפה.
איך נותנים השראה לאנשי הוראה,
ערך מוסף ותחושת הגשמה.
ככה משהו בקטנה נו
כמו כל אנשי הלמידה.
תכלס מה זה אומר?
אני לוקח מאמרים ומודלים מכל העולם,
שמגיעים ארוזים תמיד באופן מושלם.
בודק האם וכיצד זה יכול להתאים לַקְּהִילָּה,
ומגלה שישראל היא מדינה די "קלילה",
לכן נדרש לפצח מחדש את תוכנית ההפעלה.
הסברים איך ללמד יש ב"למידה ארגונית",
קבוצה "קטנטנה" ומעט חוצפנית,
שיש לי אותה את הזכות להוביל,
נו, תפקיד נוסף במקביל.
כי הסכין מתחדדת רק על ירך אחרת.
לעיתים מפנטז על עבודה אחרת,
כזו שאחריות גדולה לא דורשת.
מוכר פלאפל- מה המשכורת?
אבל רק אני יכול לעוף
בלי לדעת לעוף,
לבנות מסלול טיסה מפותל,
שחג מעל כל מגזר,
הרבה עסקי, מעט שלישי
עכשיו חינוך, ובעתיד –
אולי רקדן ראשי?
הכל בחיוך,
הרוב באהבה,
הכי חשוב שיש חשיבה.
מסלול שאיכשהו התארגן
אבל העיקר
שבינתיים לי שיר מתנגן
כן כן!
מומחי תוכן – קווים לדמותם / רמי להב
דיסקליימר: במהלך הכנת הקטע לא נעשה שימוש במומחי תוכן אמיתיים.
מעבר לזה, כעובד בחברת ספק –
חשוב לי לציין שהלקוחות שלי הם נחמדים, מקסימים ומושלמים.
ואם בכל זאת מישהו ממומחי התוכן שלי נפגע מהקטע הבא, שיחשוב טוב טוב איפה הוא היה לא בסדר…
מומחי תוכן – קווים לדמותם:
אי אפשר בלעדיהם, אבל… איך אפשר איתם?
לפעמים מתחשק לי להגיד – די בחייאת
עזבו, תנו לי לפתח לבד.
נדבר על שלושה טיפוסים ארורים
(כל קשר ללקוח שלי הוא לגמרי מיקרי):
הלא זמין, הלא סגור על עצמו
וזה שחושב שיודע הכל
השעון מתקתק אז בואו נצלול – – –
הלא זמין
פרימדונה שטרודה בנושאים נעלים
אין לו זמן לענות, הוא בתוך שיגעון
בווטסאפ ה- V ים שלו אף פעם לא כחולים
היומן מלא פגישות עד סוף הרבעון
מה תרצה? תיחקור תוכן? יש משהו לא ברור?
או שאתה רק צריך לקבל ממני אישור?
שלח לי מייל תכתוב בקיצור
אחזור אליך לקראת יום כיפור
אבל כאן מסתתרת עקיצה הגונה:
הי, לא אמרתי יום כיפור של איזו שנה
ואני משתגע, מטפס על קירות
בא לי לקחת רובה ולירות בצרורות
אתה משחק לי אותה קשה להשגה?
אני לא רדפתי כל כך גם אחרי בחורות!
(טוב, זה היה מזמן, עד שקרה לי נס
מצאתי הייטקיסטית שאותי תפרנס)
בקיצור מומחה תוכן, אני אסתדר
אקבל כבר תשובות ממישהו אחר
הלא סגור על עצמו
הוא זמין ונחמד, ממש מהפך
אבל איך נפלתי מהפחת לפח?
מסתבר שהוא בעצם לא כל כך מוצלח
בתפקיד שאליו בטעות הוא הוצנח
לא פלא שהוא זמין, הוא רק נח,
ואם הוא מונח בתפקיד די נידח
מה זה מעניין לי את קצה האשך
אם הוא מונח במאוזן או במאונך
(האשך, אגב, הרבה יותר מתעניין
בהייטקיסטית מהבית הקודם)
אז העלק מומחה מגיע לפגישה
שולף מהתיק איזה נוהל כתוב
ומקריא לי ממנו כל מה שחשוב,
או פחות חשוב, או ממש לא חשוב…
כפרה, אתה מומחה לתוכן או טוחן את התוכן?
איפה העיקר והטפל? איפה המיקוד?
אם אתה לא נותן לי שום ערך מוסף
אתה יכול לדפדף הלאה ולהשאיר לי ת'דף.
הרי לקרוא אני יודע לבד בלי ניקוד
שלח לי ת'חומר, אני אסתדר
אקבל כבר תשובות ממישהו אחר
החושב שיודע הכל
הוא זמין מקצועי ומבין עניין
כל האגו שלו מגובה בענן
והוא כבר בא עם פתרון מוכן
שבעיני עצמו הוא ממש מצויין
הוא יודע בדיוק מה הוא צריך
ופעם עמד בתור לסביח
ליד איזה מדריך
ושניהם קנו בדיוק אותו כריך
מה שהופך אותו לפי כל קנה מידה
גם למבין גדול בפיתוח למידה
ורק אני עם אגו פריך
יודע שאין לי את כל המידע
אבל כנראה שאצלי זה תסביך
תיאוריות, מודלים ותהליכי פיתוח סדורים?
זה בזבוז זמן מיותר לארגונים עשירים
מתחשק לו לפעמים לתקוע לו, רק שיידע –
תישאר מומחה לתוכן. אני – מומחה ללמידה
כי כל הידע שלך לא שווה כלום
בלי Addie תל"ם והטקסונומיה של בלום
ואם תרצה לפתח לבד, אני אסתדר
אלך לעבוד עם מישהו אחר.
יכולתי להמשיך אבל זמננו תם
אי אפשר בלי מומחי תוכן, אבל… איך אפשר איתם?
בסוף מצאתי פתרון, ויש לי תכנית
תנו לי לפתח בשקט, אני אשלח חשבונית.
ביקשנו עובדים, קיבלנו בני אדם / ד"ר דנה פרג (עוגן, הרצאה מעוררת מחשבה)
אתמול היה כנס בינלאומי,
אורחים ומרצים המי והמי.
עבדתי קשה על מצגת סנסציה:
נתונים, סקר-שוק, תרשימים, ולידציה.
מחיאות הכפיים היו סוערות
אבל שוב לא זכיתי לקצור ת׳פירות.
אני מאחור, בחדר הקונטרול,
מעבירה שקופיות ונחנקת בלי קול.
״כל הצוות נרתם, התגייסות מדהימה״,
הודתה בחיוך ממרכז הבמה.
בַּסּוֹף גַּם הִזְמִינוּ אוֹתָהּ לְקוֹקְטֵיְל הַכָּבוֹד
וַאֲנִי חָזַרְתִּי לַמִּשְׂרָד לַעֲבֹד.
(גילי יובל, והעבד הזה הוא אני)
כמה רגעים ביום אנחנו מרגישים שלא רואים אותנו בעבודה
חיוך, קשר עין, התעניינות, שיחה, הכרת תודה, הצעת עזרה ושיתוף- הם רק חלק מן הביטויים ההתנהגותיים של תרבות עבודה של caring. מחקרים מראים שמקומות עבודה שיש בהם התנהגויות של קארינג, העובדים שם מרוצים יותר, הם פחות שוקלים מעבר לארגון אחר, הביצועים שלהם טובים יותר והם אפילו מבקרים את הרופא פחות פעמים בשנה.
אם נחשוב על קארינג בצורה סכמטית, כמו נוסחה, נאמר כי:
C=E+A
קארינג- C – הוא חיבור של שני גורמים: E – אמפטיה ו- A – פעולה , action
על מנת שקארינג יכנס בדלת הארגון, אנו נדרשים לשים לב למצבו ולרגשותיו של הזולת (אמפטיה), להיות רגישים לסבלו, למחסורו. אך אמפטיה לבדה אינה מספקת: קארינג מחייב גם נקיטת פעולה, עשית מעשה.
אז אם זה כל כך טוב, למה זה קורה כל כך מעט?
ואם זה כל כך חיוני לתפקוד שלנו, למה זה לא חלק מן ה-DNA בכל ארגון?
מדוע קארינג הוא common sense אך לא תמיד common practice?
- בעבודה אנחנו במאבק על הקשב שלנו. הקשב מופנה לטובת משימות, יעילות, פרודוקטיביות, וכמו כל משאב אחר, לא נשאר הרבה לאנשים שמסביב.תחשבו על כמות התזכורות שקופצות לנו לישיבה, למשימה, למצגת, אבל אף פעם לא לאקט אוף קארינג.
- בנוסף, ארגון הוא מקום היררכי ומתקיימים בו יחסי כח. לא מעט מנהלים ומנהלות חוששים להראות גילויי קארינג, שמא כוחם יחלש. כמו שאמרה לי מנהלת בארגון: "אם אתעניין במשפחה שלה , כיצד אוכל לפטר אותה ?"
מחקרים מראים, כי ארגונים שיש בהם תרבות ארגונית בה היחסים הבינאישים מקבלים מקום, הם מקומות שאנשים רוצים לעבוד בהם. איך זה קורה? איך ניתן לייצר צוות, מחלקה ארגון שיש בו יותר קארינג?
על מנת שזה יקרה חשוב להבין שקארינג הוא ויראלי, מדבק.
מעשה של קארינג הוא מעשה שיוצר אדוות בינאשיות וארגונית.
ההשפעה החיובית של הקארינג היא למקבל ,
אבל לא פחות מכך למי שיוזם ונותן את הקארינג
ואפילו לעובדים ועובדות שצופים במעשה.
והסיכוי של אלה הצופים לעשות בעצמם מעשה של קארינג גובר לאחר מכן.
מי אחראי שתיווצר תרבות של קארינג?
בדרך כלל אנשים עונים "עדי ממשאבי אנוש" או המנהל הישיר.
. כל אחד ואחת מאיתנו יכול להשפיע על סביבת העבודה בה הוא נמצא על ידי פעולות קטנות, יומיומיות:
אז מה יכולים עובדים ועובדות לעשות?
- עובדים ועובדות יכולים להקפיד על זמן שיחה בארבע עיניים, ללא הסחות עם קולגה.
- תהיו נדיבים על הקרדיט. ספרו לאנשים כיצד הם סייעו לכם. מישהו דואג לקנות לכם אוכל לצהריים? מישהו הקפיץ את הנמצגת עם גרפיקה מעולה? דאגו לומר לו את זה.
- לזכור לשאול אנשים שעובדים עמכם ואפילו את המנהל: באיזה אופן אני יכול לסייע לך?
ומה המקום של מנהלות ומנהלים?
לא בקניית 24 טעמי גלידה.
ההנהלה היא C בריבוע. לעשיה שלה בתחום, יש אדוות חזקות יותר.
כמה acts of caring צריך על מנת שזה "יעבוד"?
זוכרים את C=E+A?
קארינג מתנהג כמו ויטמין
ויטמין C
3 טיפות ביום, כל יום:
מעשים קטנים. תמיד. והרבה.
בסופו של יום, כולנו רקמה אנושית אחת, ולכל אחד ואחת מאיתנו השפעה כמות ה-C שבסביבה.
ובכל יום שאתם מבקשים לכם עובדים, אתם תמיד מקבלים בדלת בני אדם.
יעוצופוביה- למה שיקשיבו לי בכלל?/ נוי רייכמן
לכולנו יש פחדים . יש אנשים שמפחדים מנחשים או עכ בישים,
יש כאלה ששונאים ברקים ורעמים , יש שמחסירים פעימה כשהם שומעים נביחה,
ואפילו כאלה שיבטלו טיסה )!( כי אין סיכוי בעולם שתיתן להם זריקה . קלסטרופוביה – אקרופוביה – אוויופוביה – סינופוביה, לכל הסוגים יש שם ! בחיי שבדקתי בגוגל ויש דבר כזה – "פחד ממילים ארוכו ת".
מזל שנתנו לזה שם קצר –
] מציגה פתק ארוך ארוך עם המילה: היפופוטומונסטרוססקוויאפדאליאופוביה [
רק 34 אותיות .
אז גם לפוביה שלי מגיעה הכרה ואיזה סיומת כזו חגיגית שתכניס אותה למשפחה,
הרי רק אתמול בבוקר על כתפיי היא טפחה .
קראתי לה – "יעוצופוביה", ותנו לי להסביר כי זה ממש לא בדיחה ,
זה קרה לי כשעליתי בזום לפגישה עם לקוחה .
"היייייי, מה נשמע ?" " טוב תודה, מה שלום את?"
"נהדר, נהדר", ישבתי נינוחה .
היא הציגה לי את הבעיה למשך דקות ארוכות .
העלתה שם חזון, טרנספורמציה ועוד מילים גדולות .
"כמובן", עניתי לה, "האסטרטגיה חייבת לדבר את השפה הארגונית ,
ונתאים אותה לתכנית העסקית"
ובעודנו מדסקסות על גאנטים ודרכי פעולה ,
הופ, הופ טרללה, שניים נוספים הצטרפו בשקט לפגישה .
אני לא יודעת מי שלח להם את הלינק ולמה ,
אבל הם בלתי נסבלים, אתם לא מבינים בכלל כמה .
גבירותיי ורבותיי, הכירו את המלאך והשטן שיושבים לי על הכתפיים – לילי ובילי , וניסיתי שמות אחרים, בחיי, אבל גבריאל כבר תפוס ולוציפר נשמע קצת דבילי .
לילי ובילי מהווים את תמצית היעוצופוביה – הפחד מלייעץ .
מ לטעות, להטעות, להכשיל ולפגוע ,
הלקוחות סומכים עליי, אני אשת המקצוע !
לילי ובילי מצטרפים אליי בעיקר בפרויקטים גדולים ומלחיצים ,
יושבים שם ו… פשוט מתווכחים .
לרוב בילי מתחיל. בילי הוא השטן מבין השניים, אל דאגה ,
(בכל זאת, לא יכולת י לקחת את הסיכון שיושבת פה בקהל איזה לילי נחמדה(.
כמו איזה מאמן סובייטי לקראת אליפות אירופה באגרוף,
הוא חדור מטרה, חזק ונחוש ,
רק את המדליה הוא רואה, בעיני ים יש לו טירוף!
הכפפות יושבות בול, הזירה מוכנה,
יש רק בעיה אחת קטנה.
אני לא המתאגרפת,
בשבילו,
אני השק.
והחבטות מתחילות אחת אחרי השניי ה –
"למה מי את בכלל פושטקית צעירה ?!
מי שמך למחליטה על פתרונות הלמידה ?!
ADDIE, SAM למי אכפת? עוד מודל שאפשר לזרוק לפח.
חושבת שאת מינימום רינתיה או ינאי זגורי , תחזרי תחזרי למציאות, למה עפת רחוק אוחתי!
וואלה, אולי הוא צודק .
והלב כבר על מאתיים דופק .
איך אתפור את הפתרון הנכון ?
מאיפה תופסים ביטחון ?
אני לא אורי גלר,
אין לי כובע ושרביט קסמים
מי אני שאתיימר לייעץ לארגונים?
"סליחה?" מביטה עליי לילי מהכתף השנייה ,
בעודה פורסת מזרון יוגה ובתרגול שקט ונעים היא מתחילה.
"תזכירי לי על מה בדיוק את בוכה?
נראה לי כבר הספקת לשכוח ,
שכחת שעשית אינספור תהליכי ניתוח, פיצוח, פילוח ופיתוח ,
אולי הזיכרון שלך קצר כמו של דג גפליטע דלוח?
אז בואי אני אזכיר לך, את כל מה ששכחת – שכחת שקיצרת את קורס ההכשרה ב – 50%,
שכחת שבזכותך, העובדים לא מפסיקים לשאול מתי הסדנה הבאה בלו"ז .
שכחת את ליווי המנהלת ההיא, בתהליך מיזוג החברה ,
ואיך עזרת לה לתרגם את המסר שלה בצורה הכי משכנעת ובהירה .
ושכחת שאת עושה אורז אחד אחד?
כדאי שתוסיפי לקורות חיים, זה די מיוחד!
בכל מקרה, אני לא יודעת מה איתך, אני לא רואה פה פושטקית צעירה ..!
את טובה במה שאת עושה,
זה למה בחרו דווקא אותך!"
"טוב חבר'ה, הוויכוח שלכם מרתק לפחות כמו שיעור בגיאומטריה דיפרנציאלית
אבל אני פה באמצע עם הלקוחה ,
ואתם לא נותנים לי מנוחה.
אז בבקשה, דלת היציאה פתוחה לרווחה.
בילי הזעוף אוסף את הכפפות,
לילי החייכנית מגלגלת את המזרון ,
וביחד הם יוצאים לעשות איזה טריאתלון.
ואז, מחשבה נחמדה ממהרת להגיע ,
ואת נפשי מצליחה קצת להרגיע .
היעוצופוביה כנראה תלווה אותי עוד זמן מה ,
אבל זה בסדר, הרי אף ספורטאי לא קטף מדליה בלי להתאמץ
)בעצם, ארמסטרונג לקח ככה 7 טור דה – פראנס בלי למצמץ…
מממ… אולי זו שיטה ששווה לאמץ…(
בכל מקרה, במקום לחשוב על מה א ת עדיין לא יודעת ,
את יכולה לחשוב – איזה כיף, אני צומחת ומתפתחת !
כי מי שמתיימר לדעת הכל ואת הפתרונות תמיד נותן כאן ועכשיו ,
יש מצב שרוח האתגר כבר לא במפרשיו ,
וניחוחות של קופי -פאסט עולים ממעשיו ועצותיו .
להיות איש פיתוח ארגוני זה כבר מזמן לא רק עוד לומדה ,
זה למידה מתמדת, מתמשכת, ובלתי נפסקת ,
אז יאללה, סעמק !
די עם הייסורים,
את לא צריכה לעשות שרירים,
לפזר חיוכים ,
לנסות להרשים , להקסים,
להציג הישגים,
כי בואו, תכל'ס,
העולם שייך
לצעירים
מהר יותר ואחרת / ד"ר עפרה עפרי
הייתי כל כך רעבה
רציתי רק לאכול
משהו מגרה
עם הגשה מדוגמת,
אוכל הודי
כמו שאני אוהבת
נאן שום עם עלי נענע מיובשים
טבול ברטבים חריפים ומתוקים
ואף אם תגידו גלוטן או קלוריה
החך שלי לא יודע שובע
קציצות מָלָאי קוֹפְטָה
שוחות ברוטב קוקוס סמיך
כלואות בצלחת
מצייתות לתכנית
הטבח.
ואז… טעימה
התיבול לא מדויק
הרוטב מידי מתקתק
מילא אני
אבל הודי – מזמן היה נשנק
בתמונה זה היה נראה להיט
והמלצה חמה בעיתון
אולי הפאלאק פאניר שלהם
הוא קצת יותר תואם לדימיון.
כשהגיעה הצלחת
זיהיתי מבצבצת בנחת שערה!
ובעוד אני מתבוננת נזכרתי בתלמידה…
עיניה קשובות וּגְדוֹלוֹת לאיזה פרק בהיסטוריה
התלמידים האחרים כבר לא איתי
אבל היא מרותקת לתיאוריה
ואני בשמחה ממשיכה וממשיכה להסביר
ופתאום שמה לב שמתחת לשערה
מבצבצת אוזניה לבנה
התלמידה הייתה בהחלט מרותקת אבל לְמָה…?
המלצר מעיר אותי ממחשבות –
״הכל בסדר?״
בחור צעיר ונמרץ
נראה בגילם של תלמידיי
"אוי כל כך מצטער על השערה!
אוכל להביא לך משהו אחר?"
מזמינה קינוח –
קולפי מנגו פיסטוק
מצלמת את המנה
ומעלה ללא המתנה
כמעט כמו פעם.. כשהייתי נערה,
תוך רגע מסיימת את הסליל, מפתחת את התמונות, מכניסה ל…
אלבום! והנה – עיניכם הרואות…
או רק העיניים של אמא…
מהרהרת שאני קצת כמו תלמידי
השתניתי קמעה.
כשאני שומעת במליאה הרצאה
אני ממהרת להגיע לשורה התחתונה
אם רק היה אפשר את המרצה להריץ
או לשים על ״השתק״ ורק בכתוביות להציץ
פעם נהניתי לחכות בלי נוע
בכל פעם שירדתי בדרגנוע
היום אני מדלגת מדרגות
בלי זמן או רצון לחכות
טועמת מהקינוח
ומה זה? יש שם תפוח?!
אבל רגע, זה דווקא טעים!
חידוש מדהים!
קוראת למלצר ומבקשת חשבון
הוא פונה אלי בפנים מחייכות
״זו את שלפני שנתיים, בין ארבע קירות אותי לימדה?
לפי תבנית קבועה של ציות, שינון והקשבה״.
אני לרגע לא מבינה,
עדיין בהאזנה
הוא ממשיך עם אור וניצוצות בעיניים
ושואל,
״למה לא לעשות זאת אחרת?
לצאת מארבע הקירות הַכּוֹלְאִים
להתרחב מֵעֵבֶר למורים
לצלם עצמנו מלמדים
על ערך שחשוב לנו חברתית
על שינוי שנרצה לקדם
למה לא בדיגיטל
למה לא בתשוקה
מה שונים הלימודים
מגזרת האכילה?״
״רגע, רגע, … אני יכול לעשות איתך סלפי?״
במיומנות העמיד את הנייד מולי
נעמד לצדי
וקליק!
השארתי לו טיפ ואולי גם פיצוי
כי גם אני מרגישה שהשינוי כה רצוי
אוֹסֶפֶת חֲפָצַי ואל הרחוב פוסעת
ומחשבה בראשי עולה
כיצד להוביל לשינוי משמעותי
כך שהלמידה תותאם לדור של בתי
והדור – הוא מוסיף והולך בכל שנה
ואנחנו? רק צריכים לדעת לנצל זאת בתבונה.
שתלמידינו ישתמשו בכלים שהם אוהבים
בכאלו שמדגדגים את תיאבון הסקרנות ומלהיטים
שלא נגביל אותם לתוך צלחת
בתכנון ההוראה
שנדע להשאיר טעם של עוד
ולא!
לא קלקול קיבה.
אפקט ה-WOW / סיון שחק וינר
בוקר בהיר, קצת אחרי זריחה,
בופה שלא מבייש מלון עם כוכבים חמישה,
מה זה כוכבים? גלקסיות!
ומנכ"ל אחד שמדבר במנטרות
בשיבחה, של ה- חברה!
בלי לשמוע אותו –
הרי ברור שיש כאן אמירה…
נוסעים, קופצים, צונחים, יורים, דוהרים
רפסודות משיטים, זה בזה מתחרים
אאוטדור טריינינג -אבל למתקדמים.
באקסטרים!
מי אלה האנשים? מה בעצם הם עושים?
הכל מדוגם ומתוקתק למשעי,
המנכ"ל נתן תקציב משמעותי.
"למנהלים שלנו רק הטוב ביותר"
ואני תוהה – חלום או מציאותי?
והנה עוד רגע אל היאכטה יעלו,
אבל רגע חברים, שלא תתבלבלו!
כאן נדרשים לעמוד באתגרים,
יש מדדים מאוד ברורים
לכמות הסושי שאפשר להעמיס
בחברה שלנו מפתחים מנהלים שיודעים בדיוק
כמה טריאקי לשים בכל ביס
כן כן, רציניים, יעילים, איכותיים, מחוברים,
אצלנו על היאכטה מפתחים מנהיגים!!!
אז משף סלב ועד כלוב עם נמר
או עד שאיילון מאסק יפטר…
צריך לחשוב WOW WOW WOW כל היום
כדי שיגידו העובדים – בחברה שלנו חיים את החלום!
הרי אנשי למידה
כידוע,
הם מפיקי אירועים עם יכולת ביצוע.
גם הם כמובן כל היום ביאכטה שטים,
מבלים בכנסים
קוקטלים שותים….
אך בכדי להבין את זו ההילולה,
בואו נתחיל רגע הכל מההתחלה….
כן, כן, גם אז היה זה יום בהיר…
או אולי בעצם קצת סגריר?
המנכ"ל דפק בדלת
הלו? מחלקת למידה? אתם פה?
פה לא? פה לא? פה? פה
באותו הרגע הרגשתי ממש כמו פיל,
בחנות חרסינה
או סתם כמו מישהו שנפל עליו תרמיל
יום פיתוח מנהלים ביקש המנכ"ל
ועלינו הפור מיד נפל.
שיהיה יום מתוקתק לפנתאון
מהסוג שלא ימחק מהזיכרון.
כי העת מחייבת, העידן הוא חדש
טיימינג איז אבריסינג
וורק לייף בלאנס זה שם המשחק
הנורמלי שהיה כבר לא כאן ממש,
והמנהל שלנו- הוא לא נשחק.
בעבודה היברידית כבר מזמן ידוע
חשוב הוול ביניג ולא רק הביצוע.
הפאוור סקילס הם לא שעשוע
ומחלקת הלמידה?
היא נדרשת להרים את זה האירוע!
היום כבר לא מספיק לנו גוד פיל
כדי שהעובדים יפתחו ריסקיל
אולי בעצם זה אפסקיל?
או סתם תרגיל?
לא חשוב- העיקר שנשכיל!
ובין כל הבאז וורדס והטרנדים החמים,
בואו נחזור רגע לקבוצת המנהלים.
השמש יוקדת, האווירה מתלהטת
רמת הציפיות כבר כמעט לא נשלטת.
מלטשים יכולות
מרימים משקולות,
מתרוצצים ממש כמו איילות.
דמיינו לכם את זה החיזיון,
מכאן ללהק אותם הישר- למירוץ למיליון….
הטמפרטורה עולה, כבר צוהרי היום
ביאכטה מישהו פתח את השסתום.
הבופה שוב מתמלא, הכל כל כך טרי ונקי,
אז למה מתהפך לי הקישקע
ובא לי פתאום להקיא?
כי אנחנו אנשי מקצוע רציניים,
יש לנו מטרות, הישגים, מודלים.
ישבנו, תחקרנו, ניתחנו, פיצחנו
למנכ"ל בביטחון רב חזרנו.
ותכנית לתהליך למידה מעמיק הצגנו.
ניתחתי עפ"י אדי,
כך אמרתי
אדי? הוא שאל
ממחלקת ה…..?
אבל המנכ"ל, ביצעתי ניתוח תפקיד שחבל…
חבל על הזמן! הוא פסל
ואני הרגשתי, כמו יובל המבולבל.
וכך יצאנו אל הדרך
עם הרבה צידה ומעט ערך.
כי חשוב שהשואו יהיה מירבי
ובמשוב כולם יסמנו- היה יום כלבבי.
אבל חברים
אנשי למידה יקרים,
מה בעצם אנחנו רוצים?
מה העיקר ומה התפל?
נו די כבר
שוב פעם באת בשמחה לחבל?
האם בדקנו שהתוכן באמת מזוכך,
או שסתם באנו להעיף פה את הסכך?
מדוע בעצם אותה עקשנות
להשקיע כל כך הרבה בחדשנות
ובנראות
פלצנות?
לעיתים בק טו בייסיק זה כל הסוד
לא צריך את זה הפאר וההוד
ומה יהיה עם אלו הלומדים?
מה אחרי יום כזה הם בעצם זוכרים?
למחרת בשיחת המסדרון
נשאר משהו מעבר לפאסון?
הייתה באמת אחלה חוויה
אבל האם בפועל הושגה המטרה?
כן, כן, זו שעפ"י הטקסונומיה נוסחה בבטחה.
האם הצלחנו לייצר הטמעה?
ואיך לעזאזל ידידנו קירק ימדוד את החזר ההשקעה?
ואני-
לילה אחד עם מעט אויר
חלום בלהות אותי העיר
וכשהתעוררתי הבטתי במראה ארוכות
ולא לגמרי הבנתי איך גם אני נשאבתי להרפתקאה הזאת
בעיניים עצומות.
צוללת לטיסה / שרון דואק (ליווי מוזיקלי גיל ציוני)
חברי למסע לצוללת לטיסה
איני רוצה במעמסה
רק מסה קלה על הכביסה
הנקייה להפליא
שנסחטה במוחי עד דק
אם כי היא פחות מציאותית
ויותר חלום מפוקפק
ועם זאת
מצהירה כאן קבל עם ועדה
על כוונותיי
ולעיתים אף נמנעת מחרוז
שהרי איני רוצה להמתיק את התיק
וזה רבותיי, חתיכת תיק.
אז תרשו לי גבירותיי, לנבא ולהתנבא בפניכם.
הרי היום – אין מתעמקים ומדייקים
כולם בחיפזון, במהר-במהר, אדיש-נגישים
כולם ראו הכל, שמעו הכל, אין זמן שידור חוזר
אין כח לחשוב עמוק
אז עלה בי רעיון לצ'פר כל מי שיעשה כן
שהרי אין לצפות מאדם שיזיז נוירון בלי תגמול
ולכן
מציעה אני
פיתרון פסאודו חדשני
מוכח מחקרית במיליגרם
פבלוב מגבה אותי מהצד השני
פיתרון שיוכל לעשות סדר בנבכי העולם
מענה רציני
משמעותי
שיכול להיות עינוי
אבל זה כבר תלוי – מי אתם.
מציעה –
שכל מי שיתעמק בכרכי עבות
כל מי שישמע משפט עד הסוף
כל מי שיחקור ויבדוק
שיאזר בסבלות שאינה מעוגנת בחוק
כל מי שיעשה כן –
יזכה להפתעה בסוף.
אם כן,
בתום קריאת מלחמה ושלום –
תהא מלחמה או במפתיע – שלום
בתום רומאו ויוליה יתגלה מצורף קיתון רעל
בתום גוונים של אפור יהיה- מה אם לא – דילדו
ובסיום חידושי הלשון העברית יהיה קויאר.
או גוונים של אפור.
מי שבעד הרעיון שיקים צעקה
………………….
אני מיד מארגנת לכם הפקה
של סדנת שתיקה.
כי הרי מהו התגמול של למידה?
אתה לא תמיד מרגיש אותו
לא תמיד פתוח/מתוח
זה לא חבל סנפלינג, יותר… אצבע ברוח
ואם כן – עד כמה אתה מרגיש בטוח
להתאבד על זה?
כלומר,
מידי יום יושבים עשרות גפרורים בכיתה
ומנסים להצית אותם עם יריקות של מילים
אני תוהה לעצמי
אם יריקות אי פעם הציתו גפרורים
בחיי, כשהם חוזרים הביתה, הם כה רטובים
לוקח להם זמן להתייבש ולמצוא משהו מעניין שידליק בהם אש
ופה רבותיי, הברוך
כי ללמד בלי עניין מהצד השני
זה להניק עגל שנולד צמחוני
זה לנסות לדחוף לדג מיקרופון
זה להוכיח לדודו שהוא לא הראשון
בבידור.
איזה בידור,
הם צריכים לרצות
פרט שולי, מזה השטויות האלה על רצון סקרנות
מה אנחנו פה, בערב אמנות?
כן כן,
בלא תגמול ראוי
ממש אין לכם סיכוי
ללמד משהו באמת
אלא אם עוררתם איזו אש פנימית
גירוד נעים
איזה גל רוטט
בצד השני
ובזה חברים –
אם להודות, אני –
אינני מצטיינת
ולכן ברשותכם, אני חוזרת
לרעיון המקורי
מישהו פה רוצה מאפה פטיסרי?
תגמול זה בול
תגמול זה בול בול
אני רק אמרתי פעמיים בול
זה אתם פירשתם לא נכון
ועכשיו עניין אחרון, פעוט, קטן לסיכום
אני מבקשת לא להכניס את זה בעריכה
לא לבדוק לי בציציות כי הכל פרום
רק רוצה להשים ליבכם לאיזו עובדה קטנה
כל מי שהופיע פה
את העוגה שלו כבר קנה
החבר'ה זרקו טיוטות
משכו בשיער
לא ידעו אם לצחוק או לבכות כשהתהליך נגמר
באו ינקותא ויצאו קדים קידה
אתם יודעים למה?
למידה.
איך הכל התחיל?
דברי ההסבר שלי באירוע – וידיאו קצר
איך הכל התחיל? (צפו בפלייליסט של ספוקן וורד ללמידה ה-1 כאן)
הכל התחיל בחלום שלי (אור דניאל) ליצור פורמט חדש ללמידה משותפת יחד עם הרצון לחבר בין אמנות ולמידה. המלווה המקצועית של האירוע – שרון דואק הצטרפה להרפתקה ללוות מקצועית את הקבוצה בלמידה הפוכה (המופיעים הם הלומדים/ות אך גם הקהל כל אחד בתהליך למידה אחר).
הכל התחיל והתאפשר בזכות אלו שהצטרפו להרפתקה, החולמים והחלומות, המאמצים/ות המוקדמים/ות שהצטרפו להופיע באירוע הספוקן ה-1 (הקודם) היו: מלי אלקובי, שרון דואק, יואב כהן, עידו גנור, הילה מזור, שלומי חסטר, זהר שיינמן, ליאור שפיגלר, מרב סדובסקי, שרי חזי, טלי גזית אל בחר, דבורה יקיר, צביקה מושקוביץ, דן קריסטל ואנוכי אור דניאל.
מה זה אירוע 'קוד פתוח'?
החלטתי להשתמש במונח אירוע 'קוד פתוח' מאחר ואופי האירוע, התיעוד וההתנהלות מאוד דומים להתנהלות בקהילת הפיתוח העולמית בסביבות 'קוד פתוח'. למעשה, כל אחד יכול לקחת את המודל של האירוע ולבצע בארגון שלו, אני אפילו מעודד את זה (קישור לפירוט רחב כאן, לדף האירוע הקודם כאן. הרעיון של חיבור ספוקן וורד כמתודה לאירוע ללמידה התגלה כמוצלח ומעצים, כיף לעשות משהו שלא עשו לפניך. הצטרפו לחווית למידה אחרת בין כצופים או כמשתתפים/ות (תעשו גם בארגון שלכם/ן).
עיקרון הצמיד הכחול
בכל אירוע ספוקן וורד ללמידה תמצאו בכניסה 'צמיד כחול' המסמן כי אתם/ן 'מחפשים/ות עבודה' או לסירוגין 'מחפשים/ות עובדים/ות' ככה ידעו שאתם/ן נכונים/ות לשיחה. דרך נעימה להתחיל שיח.
קראו את התגובות הנלהבות של באי האירוע 'ספוקן וורד ללמידה ה-2' בפוסט כאן
תודה לליטל פרוש דויד, ברק כהן וחברת פרימטר 81 על האירוח – סרטון דברי המארחים
משנה לשנה האירוע צובר קהל והתעניינות הולכת וגדלה.
ה-א-י-ר-ו-ע הבועט בעולם המקצועי של למידה ופיתוח ארגוני.
החוויה הזו מקבילה ל: צניחה, צלילה, זכייה במרתון, טיפוס לפסגת הר, לידה (טוב נו לא לידה), אבל, חוויה של החיים!
